אם נשאל כמעט כל זוג רווק בישראל מה השאלה השנואה עליו, מרביתם יענו "נו מתי חתונה"? התשובה היא בד"כ אותה תשובה "אנחנו עדיין צעירים", "אנחנו עוד לומדים", "אנחנו עדיין לא רוצים ילדים אנחנו ילדים בעצמנו". ילדים? מי דיבר על ילדים?? תתחתנו ותקחו את הזמן שלכם. נכון, הסביבה כנראה צודקת, הרי למי לא בא מסיבה גדולה, שמלה לבנה, חברים, משפחה. נתחתן.
אני אגזים ואומר שהשאלה הבאה מגיעה יום אחרי החתונה, כי בד"כ היא מגיעה עוד בערב החתונה. למעשה, זו בכלל לא שאלה, זו ברכה עמוקה מקרב לב של כלל הסובבים. "עוד 9 חודשים בברית/ה".
ואז, מתחילים את כל השכנועים שבעולם ללמה צריך להביא ילדים כעת ואין מה לדאוג אומרים ההורים, אנחנו פה בשבילכם. רק תביאו לנו נכדים. והצידוק העיקרי שלהם זה שאם נביא ילדים שהם יהיו ממש מבוגרים כבר לא יהיה להם כח לעזור. צודקים. אז נביא ילדים. כי באמת איך אפשר להסתדר עם עבודה, לימודים וילדים ללא עזרה.
והנה מגיע היורש/ת הקטנים, שמחה גדולה בתוך המשפחה. (את חילוקי הדעות על אופן החינוך והגידול נשאיר למאמר אחר) והנה נגמרה לה חופשת הלידה והגיע הזמן לקיים הבטחות.
ישנם מספר סוגי סבים וסבתות:
– סבים וסבתות שאינם פנסיונרים ומעורבותם בסיוע העזרה בטיפול הילדים קטנה יותר.
– סבים וסבתות פנסיונרים שמעורבים בטיפול הנכדים.
– סבים וסבתות עם מעורבות מזערית בחיי המשפחה.
נתחיל דווקא בסוג השני וגם בד"כ הבעייתי יותר. אם נשאל ונעשה מחקר בין הסבים והסבתות, נראה שחלקם טוענים, שהם לחנך ילדים סיימו וכרגע מבחינתם, תפקידם להעניק פינוק ואהבה לנכדים, את מלאכת החינוך ישאירו להורים. אך פה בדיוק מתחילה הבעיה שגורמת להרבה חיכוכים בין ההורים הטריים לסבים ולסבתות. מהצד של ההורה, ברגע שיש אדם שמוציא את הילדים מהגן/בי"ס, במקרים אחרים אף מטפל בילד יום שלם, חובה עליהם לתת פן חינוכי ואף מתואם עם ההורים. התשובה שהסבים נותנים "אצלי בבית מותר לו לעשות זאת, מותר לו לאכול מתוקים, מותר לו להשתולל וכד'" לא מתקבלת, שכן הילד אומנם גדל ונמצא חלק נכבד מהשבוע אצל סבא וסבתא, אבל הם דמות מבוגרת, טיפולית וחינוכית עבורו לכל דבר.
ובכל זאת, איך מתמודדים איתם? אז הנה כמה עצות:
– ראשית ערכו תיאום ציפיות עם הוריכם טרם תחילת "קבלת המשמורת". מה הקווים האדומים שאתם לא רוצים שיעברו. הסבירו להם בדוגמאות, שאתם מגיעים הביתה ואתם נאלצים להתמודד עם ילד שלא מבין למה שם מותר ובבית אסור.
– הזכירו להוריכם שגם הם היו הורים צעירים בעבר, העירו אצלהם את התחושות של אז, הדילמות עם המחתנים והוריהם. לפעמים תמצאו בשיחות אלה תחושות של הזדהות עם המצב אותו אתם עוברים איתם.
– אל תשכחו שבסופו של דבר, אנחנו זקוקים להם, העזרה שלהם מאפשרת לנו לצמוח ולהתקדם מבחינת קרירה וכמובן להתפרנס ולכן יש להיות גמישים. גם אם הם "עברו על החוקים" יש לחשוב האם זה עקרוני בשביל לפתוח בויכוח, לכעוס, לריב עם בן זוגנו וכד'.
– פרט חשוב במשוואה, שכולנו באותו צד ולא אחד נגד השני. כולנו בסופו של דבר רוצים בטובת הילד. הפנימו זאת.
– זכרו תמיד גם אנחנו היינו ילדים והיה לנו בעיקר כיף ללכת לסבא וסבתא, נסו להיזכר למה – בד"כ כי ממש פינקו אותנו שם. גם ילדינו רוצים לחוות זאת.
נחזור לסוג הראשון של הסבים והסבתות, הסוג שעדין עובד ובעל יכולת קטנה יותר לסייע באופן שוטף. בשונה מהסוג סבים הקודם, המפגש כאן בד"כ מתקיים בנוכחות ההורים. סבים מסוג אלו, בד"כ מגדירים מראש להורים, שכשהם מתראים עם הנכדים, הם רוצים להעניק רק חום ואהבה. לגיטימי לחלוטין. אבל מי לא שמע או אמר בעצמו לבן זוגו את המשפט "הורייך הורסים את הילד/ה עם הפינוק הזה". "הורסים"? בואו ניכנס לפרופורציה. אכן דרכו של העולם שהוריי הילד הם שיחנכו אותו ועלינו מוטל התפקיד הזה. אנחנו מחליטים מה נכון או לא , מה מותר או אסור והכי חשוב אנחנו מגדלים את הילד כל השבוע, לא ייתכן שפעם בשבוע שהסבים רואים את הנכד הם יודעים מה טוב עבורו.
טעות ראשונה שלנו ההורים. אנחנו באמת מכירים את ילדינו יותר טוב מכל אדם אחר אבל ילד יודע להציב לעצמו גבולות עם אנשים שונים. מה הגבול עם הוריו, הגננת, הדודים, החברים וכמובן עם סבא וסבתא. (הרבה הורים יגידו ששמה דווקא בכלל אין גבול).
אז הנה כמה עצות לעבור את המפגש השבועי עם ההורים מבלי לחוות כעסים מיותרים:
– היו נינוחים ותנו לסבים ולסבתות להנות מזמן המפגש עם הנכדים.
– במידה וקיים משהו עקרוני דברו עליו, אפילו יום אחרי המפגש, אל תגיבו מיידית בזעם, זה גורם להורינו לחוש אכזבה מקח שהם סה"כ רוצים לפנק את הילד ולא מבינים כלל על מה המהומה. ולכן שתסבירו את עצמכם בפירוט ומה גורם לכם לבקש שלא יעשו דבר כזה או אחר, הם יבינו לבסוף. המחשבה על הנימוק ללמה לא לעשות מעשה זה או אחר, בחלק מהפעמים יכולה אפילו להוביל לשינוי בתפיסה שאין עניין בדבר ובעצם למה למנוע מהם לעשות דבר זה או אחר. ולכן לפני שאנחנו מנמקים להם- ננמק לעצמנו.
– במידה ואלו לא הורינו השתדלו למנוע עוגמת נפש גם מבן זוגנו ולא להציק יתר על המידה על מהות התנהגותם של הסבים מהצד השני. הרי זה ברור שגם אנחנו וגם בני זוגנו חונכנו בצורה שונה, אנחנו אנשים שונים ולכל משפחה יש את הייחודיות שלה. עלינו להיות פתוחים בקבלת התנהגות גם אם היא לא מוכרת לנו. מהר מאוד יתכן ונמצא גם דברים שאנו לא גדלנו וחונכנו עליהם, אבל בן זוגנו, זה שעמדנו יחדיו בחופה לפני זמן מה, גדל כך. אנחנו בחרנו בו, סימן שאנחנו חושבים שהוא בסדר, אחרת לא היינו בוחרים בו- אז כנראה שבכל זאת הוריו עשו עבודה טובה.
הסוג השלישי של סבים וסבתות שלא מעורבים כלל בחיי הילדים מסיבות כאלו או אחרות, אנו בד"כ לא ניתקל בדילמות משמעותיות אל מול ילדינו. במידה והנתק הוא בעקבות סוגיה בין הסבים להורים, חשוב אם קיימת אפשרות לא לנתק באופן מוחלט את הקשר וזאת לטובת ילדינו שיחוו את חווית הסבים, גם אם בעיננו היא לא משמעותית לאור חוסר מעורבותם.
אנו כהורים היום מסתכלים על ילדינו ואומרים, כל החיים אנחנו נהיה לצדכם לא משנה באיזה גיל. אבל הילדים גדלים, כפי שאנו גדלנו, מקימים תא משפחתי ומנהלים חיים שהשליטה של ההורים אובדת טוטאלית מהרגע שהילדים התחתנו. הנכדים, גורמים להורינו לראות את מה שכבר נגמר, לראות שוב אותנו ילדים. (ובגלל זה מהרגע שילד נולד הסבים מחפשים את הדימיון של הנכד לבנם/בתם, משווים התנהגות של הנכד להתנהגות שלנו שהיינו קטנים- בקיצור נוסטלגיה) . השתדלו כן להקשיב לעצותיהם גם אם הם גידלו ילדים לפני 30 שנה ומאז קצת, אבל קצת, התקדמנו. הסבירו להם למה אתם לא לוקחים את עצתם בדיוק לפי הסיבות שאתם מנמקים לעצמכם ללמה לא להשתמש בעצה. בסוף הם יבינו. אבל, אם אתם כן משתמשים בעצתם, תפרגנו להם על העצה, העלו חיוך על פניהם, בכל זאת לא כל יום הילד/ה שלהם הופך לאבא/אמא.
הורינו לא הולכים והופכים צעירים, זו דרכו של העולם. לכן, היאחזו בהם וקבלו באהבה כל סוג אהבה/ עזרה שהם נותנים, תנו לילדינו לחוות את מה שאנחנו נהנו כילדים לעשות- לאהוב את סבא וסבתא.
***מוקדש באהבה להוריי חמי וחמתי היקרים שיזכו לאריכות ימים וימשיכו להיות סבים וסבתות אוהבים ומעורבים בחיי ילדיי.
כותבת המאמר שירן אוחנה הינה אמא לשלושה ילדים, נשואה לאיש צבא, בעלת תואר שני בניהול משאבי אנוש, וקריירה בתחום הבנקאות.
לעוד כתבות ומאמרים בנושאי הורות ומשפחה היכנסו למגזין ילדים דים