לכולנו יש ציפיות. כל הזמן. גם אם אנחנו לא כל הזמן מודעים להן.
אנחנו מצפים מעצמנו, מההורים שלנו, מהחברים שלנו, מהבוס, מהעמיתים. אנחנו מצפים מהגננת בגן ומהמורה בבית הספר.
ויש לנו גם הרבה ציפיות מהילד שלנו.
אנחנו מצפים שיאכל יפה, שיגיד שלום לסבתא, שיודה למי שנותן לו מתנה, שיתחלק עם אחיו ועם חבריו בצעצועים, שילך לישון בזמן ועוד ציפיות רבות ומגוונות.
כמעט כל הציפיות שלנו הן לגיטימיות, אבל האם הן ריאליות???
סיגלית, אימו של יותם בן ה-4, אספה אותו מהגן ולקחה אותו עימה לסופר, כדי לקנות מצרכים לארוחת הערב. היא ציפתה ממנו שינהג באדיבות למוכר, יחכה עימה בסבלנות בתור ואולי אף יסייע לה בסחיבת שקית הסוכריות שקנתה בשבילו לקינוח. הכל טוב ויפה, אז למה פתאום, במקום כל אלה, יותם השתטח על ריצפת הסופר, צעק והתייפח עד שמנהל הסניף ניגש לסיגלית ושאל אותה האם הכל תקין??
"יותם, מה אתה רוצה? למה אתה בוכה?", שאלה אותו שוב ושוב ומשלא ענה, סיגלית עמדה חסרת אונים ולבסוף, בלית ברירה, השאירה את עגלת המצרכים ואת שקית הסוכריות במקום וגררה את יותם בצעקות עד לאוטו.
סיגלית לא הבינה, שהציפיות שלה, שהן לגיטימיות וברורות לכל מבוגר, הן פחות לגיטימיות ומובנות ליותם. יותם אשר ראה את שקית הסוכריות, פיתח לעצמו ציפיה שונה לגמרי מהציפיות של סיגלית – הוא ציפה לפתוח את שקית הסוכריות ולאכול אותן באותו הרגע.
יאיר וענת, הוריהן של מיכל וירדן, תאומות בנות 6, החליטו לארגן להן הפתעה ליום הולדתן, ביקור בפארק המים. מבעוד מועד הם אירגנו את כל המשפחה, ביקשו מכולם לשמור על ההפתעה בסוד שיריינו מקום בפארק ואף הביאו למקום ליצנית שתשמח את לב הילדות.
בבוקר יום ההולדת, נכנסה כל המשפחה למכונית ונסעה לפארק המים, שם חיכו להם כל בני המשפחה. מיכל היתה מאושרת. חיבקה ונישקה את בני דודיה האהובים, רצה ממתקן למתקן והשתכשכה במים הקרירים.
ירדן לעומת זאת, שמרה לאורך כל היום על ארשת פנים קודרת. לא עזרו כל נסיונות השכנוע של הוריה שתתנסה במתקנים השונים, או תשתעשע עם הליצנית, ירדן פשוט ישבה בצד מצוברחת.
יאיר, אביה, היה ממש מתוסכל "כמה השקענו, כמה השתדלנו, הכל כדי שתהיי שמחה ומאושרת ביום הולדתך!! מה שלא עושים בשבילך לא מספיק טוב!!!" ירדן רק התחפרה עוד ועוד בעצבותה.
הוריה של ירדן לא ידעו, שירדן כבר חודשים חולמת על מסיבת יום הולדת של נסיכות, עם חברותיה מהגן ועם בלונים של הנסיכות האהובות עליה.
אביה ציפה שירדן תעריך את מאמציו ותהיה מרוצה…
האם אנחנו יכולים לצפות מילדנו להיות מרוצה??
זה לגיטימי לצפות מהקרובים אלינו, אבל פעמים רבות הציפיות לא מתגשמות..
מדוע? כי אני לא משתפת את ילדי בציפיות שלי אלא לוקחת כמובן מאליו שהוא מבין ומכיר אותן ובנוסף, אני לא לוקחת בחשבון עוד מערך ציפיות שלם – הציפיות שלו!
יותם, הילד של סיגלית מהסופר ציפה לאכול את הסוכריות מיד. הציפיה שלו נראתה לו לגיטימית וברורה מאליה, ואף אחד לא אמר לו שמצופה ממנו משהו אחר…
ירדן ציפתה שיכינו לה מסיבת נסיכות. אף אחד לא שאל אותה מה הציפיות שלה לגבי יום הולדתה, אז היא נעצבה, ולא ידעה שמצפים ממנה לשמוח…
תיאום ציפיות הוא כלי שרובנו מכירים מהחיים העסקיים. הוא חשוב לא פחות גם בחיים האישיים וכמובן עם ילדינו, בהתאמה לגילם.
כשאספה אותו מהגן, יכלה סיגלית לפנות ליותם ולומר לו – "אנחנו הולכים עכשיו לסופר. בסופר ארצה שתעזור לי להכניס מוצרים לעגלה ושתעמוד לצידי בסבלנות בתור. היית רוצה לבחור לעצמך קינוח, שאותו תאכל בבית לאחר ארוחת הערב?"
ואילו הוריה של ירדן, שרצו להפתיע אותה ולשמח אותה, היו יכולים לשאול אותה מבעוד מועד – מה ישמח אותה ליום הולדתה.
כמובן שגם עם תיאום הציפיות, לעיתים ילדנו לא יעשו בדיוק מה שאנחנו מבקשים, או יתמודדו עם תיסכולים בדרך, או אז, מגיע המקום שלנו לתמוך, להיות אמפתיים ועדיין לשמור על מה שסיכמנו מבעוד מועד.
כך נלמד את ילדינו להכיר בציפיות שלהם ובכך שהן לעיתים מתגשמות ולעיתים לא, וכן להכיר בכך שיש עוד אנשים בעולם שגם להם יש צרכים וציפיות…
כותבת המאמר – ענבר נצר
