כיצד נוכל לעזור לילדנו להתמודד עם הפחדים מהטילים
כתושבת העיר פתח תקווה, אני מודה, שנכנסתי לסוג מסויים של שאננות.
במהלך השנה שחלפה כשבנותיי תרגלו בבית ספרם כיצד עליהן להתנהג בשעת חרום לא יחסתי לכך חשיבות יתרה. כרגע אני מבינה שתרגול נכון הוא זה שהציל את המצב בזמן האמת…
אתמול כשהייתי בקלינקה לבדי,תפסה אותי האזעקה לגמרי מופתעת. ידעתי שהבת שלי מתארחת אצל חברה מספר רחובות לידי. לאחר שנכנסתי למקלט התחלתי להתקשר אליה שוב ושוב ושוב ותשובה.. אין…
נלחצתי מאוד ונכנסתי לחרדה. הראש אמר ששום דבר לא קרה וידעתי שהיא נמצאת "במקום בטוח" אבל אבוד השליטה, חוסר יצירת הקשר איתה שלא היו בשליטתי הדאיגו אותי מאוד והוציאו אותי משלוותי.
החלטתי לסוע במהירות אליה, נכנסתי לבית כרוח סערה רק בשביל לראות שביתי ילדה אחראית ועשתה בדיוק מה שתירגלו אותה לעשות, כולל לחכות 10 דקות מבלי לצאת מהחדר ולכן לא ענתה לשיחותי.
האירוניה היתה שהדמעות שלה הגיעו רק לאחר שראתה אותי כל כך לחוצה ונסערת "וכועסת" מדוע לא ענתה לשיחות ממני.לשאלתי היא ענתה ממש נעלבת שלא יכלה לענות כי היתה במרחוב המוגן.
כמובן שלאחר שנרגעתי מעט הרגשתי כמו מטומטמת מוחלטת ונאלצתי להרגיע ילדה שמראש לא היתה כל כך לחוצה והתנצלתי בפניה בלי סוף.
לאחר מכן באו כמה תובנות להתמודדות:
כשאנו מאבדים שליטה, או משדרים לחץ הילדים מגיבים לכך בהתאם. אנו ההורים משמשים כמראה של הילדים לגבי חומרת המצב, לחץ מאיתנו שדר לחץ אליהם (למדתי על בשרי), ולכן חשוב לשדר יציבות ותחושת ביטחון (גם אם באמת הבטן מתהפכת מבפנים..)
זכרו שילדים מגיבים ללחץ, במגוון רחב של תגובות בדיוק כמו המבוגרים.
חלקם יתעלמו ויכחישו, יהיו כאלו שיכנסו לפאניקה וללחץ ויהיו כאלה שיהיו עצבניים, יריבו עם אחיהם,יפגינו מעט אלימות וכו'. השתדלו להכיל את כל התגובות ולהבין שזה לא נגדכם, אלה סוג של מנגנון הגנה עבורם. ההבנה הזאת תאפשר התמודדות קלה יותר עם המצב, תיווך רגוע יותר וטיפול נקודתי.
מינון ותיווך זה שם המשחק: הצורך שלנו כהורים דואגים הינו בדרך כלל לשבת מול הטלויזיה ולראות כל פיסת מידע חדשה. הצפה כזאת, במיוחד צפייה ללא תיווך מתאים, גורמת לפרשנות לעיתים לא נכונה של הילדים למצב וכניסה לפחדים וחששות. השתדלו אם ניתן להשאיר טלויזיה אחת דולקת על שקט ובטלויזיה השניה לאפשר לילדים תוכניות המתאימות לגילם. אם לא ניתן השתדלו להגביל את שעות הצפיה בטלויזיה. בכל מקרה ,הסבירו לילדים מה שהם רואים. כל גיל לפי סוג הבנתו. לילדים עד גיל 9 ישנה נטיה לפרש דברים בצורה מאוד קונקרטית! ולכם אם נפלט לכם משפט כמו הוא היה מת ש…. הילד יכול לפרש זאת מילולית שהוא היה מת!
תכנון ושיגרה: אם אתם נאלצים לשהות במרחב מוגן לאורך זמן, השתדלו לתכנן לילדים מגוון של פעילויות ותעסוקה. יצירה של קבוצות משחק ויצירה (אחים שכנים) יוצרת תחושת שיתוף, מסיחה, ומפחיתה חששות וחרדות. יצירת שיגרה כמה שניתן בתוך המצב הנוכחי והבלאגן עוזרת לשמור על שפיות. לכן הקפידו על שעות שינה האכלה משחק וכד' בעיקר אצל הילדים הקטניםיותר.
תפקידים ותרומה: חלוקת תפקיד מוגדר לכל ילד בשעת חירום גם לקטנים ביותר ( לדוג' כשיש רעש חזק של צפצוף=אזעקה אתה אחראי לקחת את המשחק האבוה,או הבקבוק ולרוץ מהר לחדר ולשבת על…) יוצרת תחושה של סדר, התגייסות משותפת למטרה ומפחיתה חרדה וחששות. ככה כל אחד יודע מה הוא אמור לעשות וכיצד עליו להתנהג. לכל אחד יש תחום אחריות משלו וכך לא נוצרת פניקה. התרומה של כל ילד למצב יוצרת תחושה של כוח ושליטה וגם אם אין לכם תפקיד לילד המציאו לו! אל תשכחו לעודד אותו על ביצוע תפקידו בצורה טובה ואחראית.
שיחה בגובה העיניים: אל תסתירו מידע מהילדים! ילדים מזהים שקרים מקילומטר. שתפו את הילדים בחששות שלכם אך בצורה מאוזנת מבלי לחשוף יותר מידיי פרטים. הסבירו לכל ילד ברמה המותאמת לו מה קורה למה אבא לדוגמא לא נמצא איתנו (כי עכשיו הוא חייל בצבא והוא גיבור שנשלח לשמור עלינו), דברו למה חשוב שהאזעקה תהיה בקול חזק למרות שזה מפחיד, והעיקר תהיו אמיתיים.
מאחלת לכולנו ימים שקטים רגועים וללא חששות,
כותבת המאמר – גלי סילברמינס
לעוד כתבות ומאמרים בנושאי הורות ומשפחה היכנסו למגזין ילדים דים
