בוקר.. (כי טוב הוא עדיין לא), לקום לפניי כולם, להתלבש, להתאפר, להכין כריכים לילדים, להעיר אותם (משימה בפני עצמה), להלביש, לעזור לצחצח שיניים, להכין להם ארוחת בוקר קלה לדרך והופ- יצאנו! לפזר אותם בגנים, להתמודד עם מצב רוחם, בתקווה שהם לא בוכים, לתת נשיקה "סבא יוציא אותך מהגן" והנה, אפשר להתיישב מאחורי ההגה ולקחת נשימה עמוקה- היום מתחיל.
בואו נחזור כמה שנים אחורה, אחרי הצבא או אחריי טיול ארוך, את יושבת מול יועצת הלימודים באוניברסיטה וכבר מדמיינת איך זה יהיה שתצאי כל בוקר לעבודה עם חליפה מחויטת, שיער אסוף , מאופרת ויפה- את בטוח תהי מנהלת מצליחה שתסיימי ללמוד ותכבשי את העולם.
ואז כמה שנים אחריי בקורות החיים במידה ואת רווקה צאי לדרך במידה ולא.. מגיעה ה- שאלה "איך את מתכוונת להסתדר עם הילדים"?
במציאות היום יומית אנו הנשים נתקלות בקושי רב של ניהול של שתי קרירות במשרה מלאה. האחת קרירה במקום עבודתנו והשניה, הקשה מבין שניהן להיות אמא.
אבחר להתחיל דווקא בקרירה הקשה יותר. אימהות. אנו מביאות ילדים לעולם כדי לגדל אותם להיות ילדים בריאים, מאושרים ומוצלחים. מערכת החינוך כיום לא מותאמת לצרכים היומימים של ההורים בכלל והאימהות בפרט וזה מותיר להורים למצוא פתרונות כגון צהרונים, סבא וסבתא, שמרטפים וכד. פרט למחיר הגבוה מבחינה כלכלית שאנו משלמים, אנו משלמים מחיר כבד יותר, זמן איכות מועט עם ילדינו. אם ניקח משרה מלאה רגילה, מרבית האימהות מסיימות בין השעה ארבע לחמש במקרה הטוב, מגיעים הביתה, שיעורים, חוגים, חברים ואנו מגיעות לשעה שמונה בערב בלי שבילנו כלל עם ילדינו, כפי שאנו רוצות. זוהי המציאות היומיומית. מי לא מצאה את עצמה בשעה שמונה- תשע בערב שוכבת על הספה לצלילי ערוץ ילדים שמוקרן עדיין בטלוויזיה ללא כוחות להמשיך את הערב בלקפל כביסה, לסדר, לארגן, להכין את הדברים ליום למחרת והכי חשוב- קצת זמן איכות עם הבעל.
אחרי שסקרנו "על קצה המזלג" את קריירת האימהות נגיע לקרירה במקום עבודתנו. במציאות בה אנו חיים וברצון שלנו הנשים לשוויון בין גברים לנשים, תהליך שהחל משנות השמונים בעולם בכלל, אנו רוצות להתקדם במקום עבודתנו, להגיע לתפקידים ניהוליים, להרוויח משכורות הוגנות ובעיקר להגיע להגשמה עצמית. להיות מסופקת ממה שאני עושה. אבל לצערנו יש פער עצום בין הרצוי למצוי, וכנשים אנו נתקלות המון במחסומים ובקשיים להתקדם בחיים וכל זאת, כי אנו עושות את מה שהטבע דורש מאתנו, אנחנו אימהות. כמעט כל אמא שנתקלה בעליה של החום של הילד בלילה , חלפה במוחה המחשבה "מה אעשה? מה הבוס יגיד לי שאני נעדרת כל כך הרבה?" מי מאתנו לא הלכה לעבודה חולה רק כי אין ברירה אחרת ואנחנו שומרות את היום הזה בשביל צורכי הילדים (שלא נזדקק לזה כמובן). אנחנו מקריבות את כל כולנו עבור הילדים.
ובכל זאת איך כן עושים את זה? איך משלבים בין קריירת האימהות לקריירה במקום העבודה? ישנן כמה דרכים שעשויות להקל במאבק היומיומי:
– בעל. נשים יקרות, אנחנו לא לבד, את הילדים הבאנו עם פרטנר. ככל שיהיה שיתוף וחלוקה כך נוכל בני הזוג, כתא משפחתי אחד להצליח להתגבר על כל מכשול בחיים ולהגיע להישגים משותפים. אחרי הכל לכל גבר בעולם יהיה יותר אושר ושלווה שהאישה תהיה מאושרת. ולכן כאשר משרת שני בני הזוג תובענית יש להגיע לחלוקה הוגנת שתוכל לסייע גם לאישה להתקדם במקום העבודה.
– סבא וסבתא. הסבים הם פונקציה משמעותית מאוד בחיי הרבה זוגות בארצנו. הם מוציאים את הילדים, שומרים, עוזרים, מפנקים (והורסים את החינוך שאנחנו מנסים להשתית בילדים.. מה לעשות..). לכל מי שיש את האופציה להיעזר בהורים, לעשות זאת בלי חשש. במרבית הפעמים אנו חשים חוסר נעימות מהורים בכדי לא להקשות עליהם, אבל כפי שאמרה לי אמי פעם אחת "לא אני עושה לך טובה, את עושה לי טובה, הילדים מכניסים לי אור לחיי וגורמים לי להיזכר בילדות שלכם".
– הורים נוספים בגן/בי"ס. בגילאים קצת יותר בוגרים ניתן לתאם עם הורים אחרים שיוציאו את הילד והילד ישהה אצלם עד שעות אחה"צ. עצם העובדה שאין צורך למהר הביתה להוציא את הילד מאפשר להתעכב בעבודה ולסיים פרויקטים וכד או פשוט לדאוג לסידורי הבית שלא מתקיימים מעצמם..
– לא מאוחר אף פעם להתחיל קרירה חדשה. במציאות שלנו שהפניה הינה פנסיה צוברת, אנו יכולות ליהנות מהפריווילגיה של מעבר בין עבודות שיתאימו לצרכים שלנו הנוכחים, אם זה מבחינת שכר, היקף ושעות עבודה וכד'. ארגונים רבים מותירים עבודה מהבית וכד'.
את תחילת המאמר התחלתי בתיאור קצר של בוקר שיגרתי בחיי משפחות מנקודת מבטה של האמא. נחזור לשעה ארבע. למהר להספיק לילדים, לאסוף אותם, להגיע הביתה, להכין לאכול, לרדת קצת לגן השעשועים, לעלות, לקלח, לאכול ועכשיו הגיע זמן לישון. (לא את, הם…)
ואת? תסיימי לסדר את הבית , תשבי עם בעלך היקר ותדברו על מה עברתם היום.
מחר יהיה יום חדש, אותה גברת בשינוי הדרת, אלו הם החיים .
אבל את, האישה המאושרת בעולם, יש לך משפחה, יש לך קריירה, קשה, נכון, אבל בשביל זה אנו חיים. ילדינו לא ישארו קטנים, הם גדלים, הם הופכים עצמאים ואף אחת מאתנו לא רוצה להסתכל 15 שנה אחורה ולומר, עכשיו מאוחר מדיי לפתח קריירה אך גם אף אחת מאתנו לא רוצה להסתכל 15 שנה אחורה ולהבין שפספסה את ילדות ילדיה.
